מתוך הספר "בגנות הפסיכותרפיה"- ג'פרי מייסון

מכתב שנכתב ע"י הפילוסוף הרמן הסה, בזמן שהיה מאושפז בצעירותו בבית חולים לחולי נפש.

הדמות: הרמן הצעיר

-----------------------

 

11 בספטמבר 1892, חלפו רק שלושה חודשים אבא, רק שלושה חודשים והזמן עומד לו מלכת. כבר סתיו, קר, גם בחוץ קר.  סלח לי אבא שאני מציק... האם באמת חשבת שניהלתי "חיים חשאיים" מלאים בתחושות ופנטזיות לא 'טבעיות'.

לא אשכח את היום בו אשפזת אותי.. מצחיק.. זוכר את האימה הנוראית שנפלה עלי כשהבנתי שאני במוסד סגור.. מצחיק.. ידעת שהמפקח פפארר, מנהל המוסד שקיבל אותנו, כתב בתיק הרפואי שלי: "הדרך שבה הרמן הסה הצעיר מכווץ את גבותיו מעידה על אי-שפיות מוסרית כמו כן התברר שהנ"ל עיין בעבר בכתביו של הסופר טורגנייב , מה שהיווה השפעה רעה לגביו".  אל תבהל אבא (אני מקווה שזהו רק מצב זמני)  אולם בזמן הטיפולים כאן במוסד, איבדתי את היכולת לפתוח את העיניים שלי.. את היכולת ללכת.. את היכולת לדבר.. מוזר... ידעת שד'ר הוניג הוא פסיכיאטר מוסמך? הוניג אמר לי שהוא שונא את העיניים שלי ושקשה לו להסתכל בהן. בפגישה הראשונה הוא הכריח אותי לעצום אותן ולהשאירן עצומות למשך כל הפגישה... (אבא, יכול להיות בגלל שהייתי מתוח מדי, איבדתי גם את היכולת לדבר?) בפגישה השנייה ד'ר הוניג ביקש ממני לרדת לרצפה עם הפנים כלפי מטה, וכך עשיתי. לאחר מכן כשהוא ביקש שאקום על הרגלים - לא עשיתי זאת, הוא אמר: 'תראו את החצוף הזה'. בשלב זה הוא משך אותי למעלה רק בעזרת השערות שלי. עצם העובדה שהרימו אותי רק עם השערות הפחידה אותי כל כך עד שהרטבתי במכנסיי.

ואז, בזמן שהוא אוחז בשערות,  הוא הטיל אותי על הספה וביקש מאנשי הצוות שיחזיקו את ידי ורגלי, ואילו הוא התיישב על בטני. אח"כ הוניג לפת את הגרון שלי בשתי הידיים, החל ללחוץ ולצרוח: 'פתח את העיניים, אני רוצה שתסתכל עלי, פתח את העיניים! אתה יודע שאני יכול להרוג אותך'. הצוות התגרה בי ואיים עלי שאם לא אפקח את עיני, הם יעקרו אותן וימסרו אותן לבנק העיניים... ואז נלקחתי לחדר האחורי של דר' הוניג בלווית אח  ורופא צעיר נוסף. הרופא הצעיר הורה לאח לכבול אותי,  בשלב הזה הורה הרופא הצעיר לאח להפעיל את המכונה... הזרם הלך והתגבר, הרגשתי כאילו רגלי נתלשות מגופי.. והוניג צורח ללא הרף: 'פתח את העיניים! פתח את העיניים!' בסופו של דבר פניתי לעברו, אף שלא הייתי מסוגל לפתוח את עיני (עדיין יכולתי להזיז את הגוף), פניתי לעברו בזרועות מושטות והתחננתי אליו בכל נימי ישותי (הרי לא יכולתי גם לדבר) שיכבה את המכונה... הכאב היה  כל כך בלתי נסבל שחשבתי שכל רגע אני עומד למות.

אני שואל אתכם אבא, סתם כאדם, האם זה צודק לשלוח נער צעיר למוסד לחולי נפש, חולי אפילפסיה  ורפי שכל, נער שחוץ מחולשת עצבים קלה הוא נורמלי ובריא לחלוטין, ובכך לגזול ממנו באלימות את אמונתו באהבה.. בצדק.. את אמונתו באלוהים?

כעת, משנרפאתי לכאורה, תוכי חולה יותר מאי פעם. האם לא היה טוב יותר להשליך אותי עם אבן קשורה לצוואר, למקום העמוק ביותר באוקיינוס, כך שאשקע במצולות?...

מוזר... מוזר מאוד.. נער צעיר בן 15, עצבני אמנם, אך פרט לזה בריא לחלוטין... אין לו ולו פינה אחת בכל היקום כולו מלבד "שטטן אים רמשטאל, הטירה מס' 29..."

הגונים אתם, אנשים מאמינים של ממש ואני רק בן אדם... לו יכולתם להתבונן אל תוכי פנימה, הייתם רואים חור שחור, שאש ובערה  של תופת הם האור היחיד בו – הייתם מאחלים לי שאמות, הייתם מניחים לי למות...

אני רוצה להימלט, אבל לאן? קר בחוץ. סתיו עכשיו ואין לי כסף. אין לי מקום ללכת אליו, רק אל העולם האפור שבחוץ... בבקשה תפסיקו לכתוב לי על ישו... בכל פינה יש כאן כתובות על ישו ואהבה, אבל הכל מוצף שנאה ועוינות, אינני נופל מישו... כתבו אלי, אבל בבקשה בלי מליצות וניסוחים ריחניים...

שלום, הרמן

סטודיו למשחק משה ופניק, לה גרדיה 32 ת"א לפרטים: 052-2225324, דוא"ל vapnik.moshe@gmail.com