הסטודיו למשחק של משה ופניק

עיבוד מתוך סיפור קצר "בבית אבא" מאת צ'כוב

עובד ע"י: מיכל ששון

הדמות: ורה

​

-----------------------

​

אימא מתה לפני שנים. כשאבא מת כבר הייתי חייבת... 12 שעות ברכבת ו- 3 שעות בעגלה עם שני סוסים עייפים וזקן אחד ממורמר... כל הדרך כדי להגיע לשממה הזאת!רק חול וחול מכל עבר ואופק אין סופי.  ערבה ישנה ישנה שלא השתנתה כלל מהפעם הקודמת  שהגעתי לפה שהייתי בת 10. אמרתי לעצמי  ורה תהיי חזקה וכל הדרך הייתי מלאה תקווה שיהיה טוב, אעבור לגור עם הדודה האחרונה שנשארה לי ואעזור לה עם סבא החולה, שבטח גם לו לא נשאר הרבה זמן.

דודה מהרגע הראשון לא הפסיקה להתחנף אלי ובטח אני היורשת  היחידה, אבל לא משנה כי באמת אירחה אותי יפה כל התקופה הזו עד ש...

ורה להירגע, די, להירגע. באתי לפה להירגע. פה אני באמת יכולה להיות אני. אבל איך היא לא הפסיקה ללחוץ וללחוץ עלי,מי נתן לה רשות בכלל לקחת תמונות שלי ולהראות אותם לנשצ'אפוב הזה. אז אם הוא יפה תואר ואמיד שקנה לעצמו את כל המניות של בית החרושת, וקנה לעצמו את כל הבחורות בכפר. גאוותן אחד. אז אם דודה רצתה, ואז אם הוא רצה – אני    לא רציתי.

אני לא אשכח בחיים, את היום הזה. יום שהתחיל משמעם, כמו כל יום שגרתי פה. אין מה לעשות, ואין לי מה לעשות עם כל הלימודים, התארים והשלוש שפות שלמדתי. קראתי וקראתי אז המון. ורק מישהו אחד גרם לי להרים את העיניים  מהספרים – אז היה הוא, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. הוא... אני... הייתה לי הרגשה... הרגשה טובה. טובה מאוד. מאוד.

הבטתי בו מפלס שבילים בגינה שלנו ומכין גינה לתפארת. ידיו היו מלוכלכות בבוץ משתילת הפרחים, בגדיו היו מלאי אבק מהעפר שעדר וחיוכו היה מיוחד ומלא חן. הוא הכין את הגינה לכבודי ועשה זאת באהבה גדולה. ואחר כך השקה את כל הפרחים והעצים במים. קמתי מהספסל  כדי לגשת אליו, רציתי לשאול איך קוראים לו, אך האדמה הרטובה גרמה לי להחליק, הוא מיד עזב את צינור המים ורץ לקראתי ואז החליק גם הוא, לא הפסקנו לצחוק במשך דקה. וכך ששנינו מכוסים בבוץ התחלנו לדבר, וסוף וסוף הרגשתי עניין.

הרגשתי שמשהו קורה שאני חוזרת לעצמי. אך לא עברו יותר משתי דקות ודודה יצאה מהבית עצבנית, קראה לי להיכנס הביתה מיד, שכן מיהו בכלל שאדבר איתו, עובד פשוט אצלנו...

היה בא לי להקיא עליה באותו רגע. נכנסתי הביתה כועסת ומהחלון ראיתי אותה מחזירה לו  את תעודת הזהות שלו ושלוחת אותו בדרישה שלא יחזור עוד. הרגשתי כאב אדיר בכל חלק בגופי... לא אשכח זאת לעולם.  רצתי  עד פה כל יום  רק כדי לבכות. לא יכולתי בבית. לא יכולתי שסבא או דודה יראו. ואני יודעת שכבר תקופה די ארוכה לא הגעתי לכאן – לחופש שלי. אבל הנה אני  שוב פה, צלולה יותר והחלטית. 

פתחתי כבר בחיים חדשים.

טוב לי. אני מאושרת ורגועה. (מוציאה את הטבעת ומביטה בה)

כאילו שהייתה לי  ברירה.