מחזה: חתונת הדמים

מחזאי: פדריקו גרסיה לוקה

הדמות: הכלה

-----------------------

באתי כדי שתהרגי אותי. וכדי שיקחו אותי יחד אתם.

אבל לא בידיים, בחודים של תיל, במגל, בכוח, עד שיתנפץ אל עצמותי.

אני רוצה שתדעי שאני טהורה,שאולי אני משוגעת, אבל אפשר לקבור אותי בלי ששום גבר ראה את הלובן של שדי.

ברחתי עם האחר. כן, ברחתי! גם את היית בורחת.

הייתי אשה נשרפת, כולי פצעים מבפנים ומבחוץ, ובנך היה מעט מים שקיויתי מהם אבל האחר היה נהר אפל, מלא ענפים, שקירב אלי את מלמול קניו ואת שירו העצור בין ואני רצתי עם בנך, שהיה כמו יובלון של מים קרים, והאחר היה משלח אלי מאות ציפורים שחסמו לי את הדרך, ושהיו זורים כפור על פצעי, פצעים של אשה עלובה ונבולה, פצעי נערה מלוחכת אש. לבנים, חלקת אדמה, בריאות: השיניים.

 

אני לא רציתי, שמעי זאת היטב! אני לא רציתי. בנך היה גורלי ואני לא בגדתי בו, אבל זרועו של האחר גרפה אותי כמו נחשול של ים, כמכת ראש של פרדה, והיה גורף אותי תמיד, תמיד,תמיד גם לו הייתי זקנה וכל הבנים של בנך מחזיקים אותי בשערות ראשי!

תתנקמי לך בי! הנה אני ! תראי כמה רך הצואר שלי. יהיה לך יותר קל לקטוף אותו מאיזו דליה מהגינה שלך.

טהורה, טהורה כמו תינוקת שרק עכשיו נולדה ודי חזקה להוכיח את זה. 

הבעירי את האש ובואי נכניס לתוכה את הידיים. את למען בנך, אני למען גופי.

סטודיו למשחק משה ופניק, לה גרדיה 32 ת"א לפרטים: 052-2225324, דוא"ל vapnik.moshe@gmail.com