הסטודיו למשחק של משה ופניק

מחזה: אותלו

מחזאי: שייקספיר

הדמות: אותלו

​

​

מבלי הסתר דבר, כן אספר

איכה את לב הנערה לקחתי

והיא את לבבי.

אביה אהבני. כבן-בית

הייתי לו. את פרשת חיי,

שנות קרב, מצור וחליפות ־גורל,

ביקש תמיד לשמוע.

את כל דרכי פרשתי לפניו

החל מימי־ילדות ועד עתה.

סיפרתי לו תלאות אשר בָאוּני

קורות פחדים בים ובשדה־ קרב

והיחלצי בעור־ שיני ממוות.

סיפרתי איך בִּשְבִי אויב נפלתי

ולעבד מְכָרוּני; איך נגאלתי

ומה בְּדֶרֶך נדודי עברתי:

מדבריות ומערות־אין־חקר,

נקרות צורים, הרים נושקי שמיים,

- על כמו אלה סיפורי סבב -

על קניבלים, איש אחיו יאכֶלו,

על עם הסְקיתים, על בריות אשר

ראשן יצמח מתחת לכתפיים.

אל שיחתי נמשך לב דסדמונה

ובהיקראה להליכות־הבית

היתה נחפזת היפטר מהן

ושוב תולה עיניה בשפתיי.

אכן, את דעתי על כך נתתי

ויום אחד, בבוא שעת רצון,

את לבבה עוררתי לבקשֵני

כי אספר לה מיני ראש עד סוף

את מגילת חיי, אשר אותה

שמעה רק חטופות. כמצוותה עשיתי.

ולא אחת עשקתי דמעותיה

לזכר פורענות אשר ניתכה

על נעורי. עת כי דברִי כיליתי

היתה לי אַנְחָתָה עולם שלם.

"הה, מה מוזר", קראה היא, "מה נפלא",

"מה נהדר ומה נורא גם יחד".

"הה, מי יתן ולא שמעתי זאת",

ושוב: "חיים כאלה מי יתנני".

ועוד אמרה: "אם יש לך ידיד

שֶאֲהֵבַנִי, סיפורך למדהו

והנני שלו". אזי דיברתי.

היא אהבה אותי על מכאובַי,

אני על רחמיה אהבתיה.

זה הכישוף כולו ואין אחר.

הנה היא העלמה. יעיד־נא פיה.