הסטודיו למשחק של משה ופניק

מחזה: הומור גרדום

מחזאי:ג'ק ריצ'רדסון

הדמות: וולטר

------------

​

בעוד שעתיים עומדים לתלות אותי ואת באה לבדר אותי, לוסי?

תקשיבי לי, לוסי. את מבינה מה פירוש הדבר לאדם המסור לחוק כשמתברר לו שכל העניין הוא פשוט גחמה אחת גדולה? זה כאילו אתה מביט פתאום בשמיים בלילה ורואה שכל כוכבי הלכת רוקדים להם כמו שיכורים.

ובכן, בתא הזה זה לא יקרה! כאן הכוכבים לא יסתחררו! לא בתא הזה! (הוא קופץ על הדרגש ומצביע אל החלון המסורג) תביטי בחלון הזה, לוסי. את רואה איך השמים מחולקים לתשעה ריבועים מושלמים? בלילה בהיר כל ריבוע מכיל בדיוק חמישה כוכבים והריבוע המרכזי, יש לו כוכב-לכת לגמרי לעצמו. חסר מין – רחוק מהשמש, תמיד קר אבל מקרין איזה אור עמום ויציב. (מלטף את הסורגים) לא-לא, הסורגים האלה מקפידים מאד למה שהם מרשים להיכנס בגבולות שלהם. רוב האהבה שלי היתה נתונה לחוק בהיותי עורך-דין. האמנתי שכל מה שצריך לעשות הוא להתאים פיסות קטנות של עובדות עם אותם המשפטים היפים, המודגשים בכוח, שבספרים, וכמו באוטומטים של ממתקים תצא לה התשובה הנכונה, ארוזה יפה-יפה אה, אין לך מושג באיזו נינוחות אני השתבצתי לכל דבר אז. החוקים האלה, עומדים איתן, כל קרובי המשפחה הפחותים שלהם, החל בנוסחאות כימיה ועד נימוסי שולחן – כולם נראו לי עמידים לחלוטין בפני כל התקפה. באותם ימים ידעתי בדיוק למה להתפלל, כמה פעמים בחודש אני אמור להתעלס (ארבע, ורק עם אשתי) וכמה חמור צריך להיות הפרצוף שלי כשהילדים שופכים מרק. ידעתי מי הוא הרשע ומי הבתולה הזכה שבהצגה, ידעתי שהכביסה שלי תחזור בזמן ושום דבר לא יחסר, אף לא גופיה, וידעתי שכל מראה תשקף אלי פנים שבעות-רצון ומוכרות שהזדקנו בדיוק במידה הנכונה מאז נראו בפעם האחרונה. אה, לוסי, כל דבר ודבר שבעולם, הכוכבים במסלולם והרכבות התחתיות במסילות שלהן זזו בקצב שלי.