הסטודיו למשחק של משה ופניק

מחזה: הלילה השניים עשר

מאת: וויליאם שייקספיר

הדמות: הדוכס אורסינו

​

-----------------------

 

מוסיקה את אהבתי מזינה,

 על כן נגנו לי עוד ועוד, בשפע, עד לרוויה ושובע, כדי פגיעה אנושה בתיאבון, עד כלותו.

ושוב הצליל הזה! הוא כבר דעך, הו, הוא חלף על אוזני ערב כלחן נושב ב'ערוגת סגליות', אוסף בשמים 

ומפיץ אותם.

די, מספיק; הוא לא ערב עכשיו כמו שהיה פעם. הו, רוח האהבה, כה ערה את ורעננה!

מעמקייך, כמו הים, כל הבא אל קרבם, בכל מעלה ותוקף, יושחת וייגרע מיד. 

כה רבים הם מראות האהבה, שדמיונה לבדו נעלה הוא.

אני יוצא לציד האיילה. האצילית מכולן.

הו, כשעיני אך ראו את אוליביה, דומה כי האוויר סביבה זוכך; מיד אני לאיילה הפכתי,

טרף קל לתשוקתי, הרודפת אותי מאז כ'עדת כלבים נזעמים ו'עזי פנים.

איך היא תאהב כשחץ הזהב של קיופיד יפלח את שאר רגשותיה; ליבה ומוחה יתלכדו אז להכניע את 

הו, זו שחדרי ליבה פנויים רק להכיל חובת אהבה לאח- 

יישותה השלמה, הנהדרת, להמליך עליה מלך אחד!

הרחק אלך לי, אל פרחי הגן! 

רק שם האהבה תשגה, לא כאן.