למי אכפת מחלומות/ יוסף בר יוסף

הדמות: פריץ

-----------------------

 

ביום חמישי התעוררתי מוקדם, עדיין היה חשוך, התעוררתי והייתי בטוחה שיום שישי.

געגועים העירו אותי, אי אפשר היה לטעות. געגועים חריפים. אבל שאלתי את עצמי, למה דווקא ביום שישי? מיד הבנתי שטעיתי. שום יום שישי! יום חמישי בכלל. ומה פתאום געגועים ביום חמישי? ואז עניתי לעצמי מיד- זהו יום טיגון הקציצות אצל אמא שלי!

נכנסתי, ואדים מוכרים של שמן עלו מולי, הם עלו ועבו ככל שהעמקתי במסדרון הארוך והצר אל המטבח הזעיר שבקצה. אמא היתה במטבח. ביד אחת העלתה אותן מן המחבת אל הרשת וביד השניה כבר הניחה על השולחן הזעיר צלחת, סכין ומזלג, ב4 אחר הצהריים החלטתי ללכת לאמא.

כרגיל הדלת לא היתה נעולה. ומיד העבירה מן הרשת שתי קציצות.

אני מסתכלת עליהן ואמא אומרת: "אל תסתכלי, תאכלי!"

זה היה הספציאליטה שלה, קציצות גדולות כמו אגרופים.

היא אמרה לי  "תעזבי כבר את הסכין והמזלג קחי אותה בידיים!"

ואז קרבתי אותה אל פי, האף שלי כבר התלחלח והיה חם, שרף לי בידיים כמעט צעקתי!

פישקתי את שפתי, פערתי את פי, דחפתי ונשכתי, וזה נפתח, היא נפתחה, הקציצה, אוי איך שהיא נפתחה!

בלעתי את הביס האחרון, עיני כבר דמעו הבטתי בה בגאווה של מנצחת. באהבה הבטתי בה.

משהו פראי גאה בי, בכל שיני ובכל לשוני ובכל פי ובכל לועי נשכתי ולעסתי ובלעתי.

נדמה היה שנכנסתי אליה. נכנסתי אליה והיא נכנסה אלי, וזה היה רך. וזה היה חם וזה היה טוב, והעיקר- פניה של אימי זרחו.  

היה היתה חדשה בשבילי, אמא, מה שקרה בינה לבין הקציצות שלה, לביני, שלושתנו ביחד. היה שם סוד. פלא. 

את הקציצה הבאה כבר אכלתי בסכין ומזלג. זה היה עניין שאבא הקפיד עליו. הוא היה נמוך ורזה וגם פניו זעירים ומחודדים, הוא היה חותך מן הקציצה חתיכות חתיכות, ושולח אותן בזריזות בזו אחר זו לעבר הפה הקטן שלו, ובתוכו היתה נשלחת לשון ענקית. לא להאמין שיש לשון כזו ועוד בתוך פה דובדבן כזה.

והלשון היתה לופתת את החתיכות הקטנות ומכניסה פנימה. וחשבתי לעצמי, אולי זה היה הדבק שהחזיק את הנישואים שלהם...

בדרכו זאת אבי היה אוכל כמויות אדירות.

סטודיו למשחק משה ופניק, לה גרדיה 32 ת"א לפרטים: 052-2225324, דוא"ל vapnik.moshe@gmail.com